על לקויות למידה ועטלפים
תומאס נייג’ל כתב מאמר חשוב בפילוסופיה של התודעה שנקרא “איך זה להיות עטלף?“. במאמר הזה נייג’ל מדבר על התודעה האנושית. אנחנו בתור אנשים מסוגלים לדמיין איך זה להיות בעלי קרום בין פרקי הזרועות, ולהיות מסוגלים לעופף, או אפילו להיות תלויים באוויר עם הראש למטה, אבל אנחנו לא יכולים לחוות חוויות כאלה כמו שעטלף חווה אותם. במלים אחרות: מי שלא עטלף לא יכול לדעת איך זה מרגיש להיות עטלף בשביל עטלף; אני יכול רק לדעת איך זה להיות עטלף בערך מההסתכלות שלי כבנאדם.
מהבחינה הזו, אנשים וילדים עם ליקויי למידה הם קצת עטלפים. במהלך הלימודים האקדמיים למדתי המון על סוגים שונים של לקויות למידה: עצם זה שהם קיימים, שישנם לקויות למידה שונות ומגוונות, וכיצד לטפל וללמד ילדים להתגבר על הקשיים והלקויות השונות. אבל עדיין, בכל פעם שאני נתקל בילד או ילדה עם ליקוי אני מופתע מחדש. יש הבדל בין להכיר באופן תיאורטי את התחום לבין לחוות את איך זה מרגיש. האמת, הטעויות שילדים לקויים עושים גם באות במדרג: הן בין משהו שנראה כטעות סבירה והגיונית לאדם ללא לקויות למידה לבין משהו שלא ברור כלל (“איך אפשר לטעות בצורה שכזו?!”).
בפעם הראשונה שנתקלתי בילדה עם דיסלקסיית נגלקט התפתחותית לא האמנתי. הייתי צריך לבדוק שוב כדי לוודא שמה שאני חושב הוא אכן כך. לא פשוט להבין “מה הבעיה?… האותיות כתובות שם בסוף המילה, למה היא לא קוראת אותם?”
אני חושב שממש חיוני שהורים ומורים יכירו לעומק את הקשיים והלקויות של הילדים שלהם\הילדים שהם מלמדים. יכירו אותם ויכירו בהם. כי אומנם אני לא יכול לחוות איך זה מרגיש להיות ילדה עם דיסלקסיית נגלקט, או ילד עם לקות תחבירית, אבל יש חוויות שילדים עם לקויות למידה חווים שאינן זרות לאף אדם. אני כן יודע איך זה מרגיש לחוות תסכול, או להתמודד עם קושי גדול. מי שמודע לקושי, ידאג להפחית למינימום תסכולים מיותרים, שנובעים מהתייחסות לכל הילדים לפי אותו השטנץ. חשוב לדעת ולהיות רגיש לניואנסים של הלקויות כי הרבה מהן סמויות מהעין.
הקווליה של קריאה אצל ילד שהאותיות “קופצות” לו בין מילים היא משהו שמי שלא חש לא יבין. כמו חוש הסונאר של העטלפים.
