אז איך קוראים למה שאתה עושה, הוראה מתקנת או הוראה מותאמת?

אפשר לקרוא לזה הוראה מתקנת, אפשר לקרוא לזה הוראה מותאמת. יש כאלה שקוראים לזה הוראה מאבחנת, או מאבחנת-טיפולית. בעיני, אין הבדל מהותי בין השמות השונים. מאחורי כל מונח כזה עומד יחס שונה או תפיסת עולם שונה של מי שטבע את המונח. יש אנשים שלא אוהבים את המונח הוראה מתקנת, כי אם צריך לתקן סימן שמשהו מקולקל, ויש לזה קונוטציה שלילית.

ומה לגבי הוראה מאבחנת ומאבחנת-טיפולית? לדעתי זה מונח מקצועי יותר. שני מונחים אלה מתייחסים יותר למומחיות של המאבחן או המטפל. אבחון נכון של הקושי\לקות של הילד\מטופל והתאמת שיטת ההוראה לפי האבחון. לאבחון והתאמה של שיטת ההוראה יש חשיבות רבה מאוד, אבל אני מעדיף את המונח הוראה מותאמת.

הוראה מותאמת, שמה את התלמיד במרכז. התפיסה היא שחומר הלימוד לא מותאם לתלמיד (התוכן מקולקל, התלמיד בסדר) וצריך להתאים את התוכן אליו. לדעתי זו תפיסה יותר בריאה. ילדים ואנשים הם לא “מקולקלים”, ולא דורשים תיקון. מה ש”מקולקל” הוא חומר הלימוד ואותו צריך להתאים ללומד. בהוראה כזאת, התוכנית מותאמת בכל שלב לצרכים וליכולות של הילד. בכל שלב יש לבחון מה הילד יודע ולהתאים את תוכנית העבודה כך שהילד יפיק ממנה את המיטב.

ובכל זאת, למרות כל מה שאמרתי עד כאן, אני לא מאמין גדול בתקינות פוליטית. לטעמי, שינוי של מושגים לא ממש משיג שום מטרה, אם הוא בא לבדו. מה שבאמת משפיע הוא שינוי מהותי ביחס לילדים עם הלקות. חשוב שמורים והורים יבינו שהקושי של ילדים עם לקות למידה הוא אמיתי: הם לא ממצאים או מזייפים אותו, והוא לא נובע מעצלות. נכון, לפעמים הדרך היא קשה, אבל חשוב לצעוד בה יחד עם התלמיד.

לא משנה איזה שם נותנים לזה, עבודה נכונה מאבחנת ומותאמת עם ילדים עם לקויות למידה יכולה לחזק להם את הביטחון העצמי, ולחזק להם את האמונה ביכולותיהם. עבודה כזאת מסייעת לילד להתמודד עם הדרישות הבית ספריות וגם תורמת לו בהמשך חייו.

רגע של עברית: מהיום אימרו דיסלקסיה ולא דיסלקציה!
מדוע ולמה?
הסיומת -ציה למילים מלעז היא סיומת מקובלת ברוסית ובשפות סלביות אחרות. היא מקבילה לסיומת האנגלית -tion ומשמשת (בין היתר) להפיכת פועל שמקורו בלטינית לשם עצם.

משימה: האזינו לשיר הבא ותרגמו את המילים לאנגלית. איזה סיומת קיבלתם? יפה מאוד.

עכשיו, האם אתם יודעים כיצד אומרים דיסלקסיה באנגלית? איך אפשר לקרוא את זה? דיסלקסיה נשארת דיסלקסיה.

וברצינות: מקור המילה דיסלקסיה הוא יוונית. הוא חיבור של המוספית דיס- (המציינת לקות, קושי וכו’) ולקס (שפירושה מילה, כמו בלקסיקון – אוצר מילים).

הסכמתם? הבנתם?

אם לא חישבו על המילה אנורקסיה. לא מקובל להגיד אנורקציה, נכון? על אותו משקל. אנורקסיה היא הלחם של התחילית אנ- (לא) והסיומת אורקסיה שפירושה השתוקקות, תיאבון, כמו ערגה בעברית.

הזנחת צד (נגלקט) היא תסמונת מרתקת ומוזרה, שמלהיבה סטודנטים לפסיכולוגיה (והאמת, גם את כל מי ששומע עליה או נתקל בה…)
אנשים עם נגלקט עברו פגיעה מוחית כלשהי שהשפיעה להם על המיספרה אחת. בעקבות פגיעה זאת הם נוטים לא להתייחס לצד הנגדי לפגיעה. הפגיעה היא בדרך כלל באונה הימנית, וגורמת להזנחת צד שמאלית.

במה מתבטאת הזנחת הצד?

נגלקט מתבטאת בחוסר ערנות\קשב\מודעות לגירויים בצד השמאלי של שדה הראיה. ישנם מקרים בהם הנגלקט בא לידי ביטוי בעוד תחומי תפיסה, נוסף על התפיסה הויזואלית (ראיה). ישנם אנשים עם נגלקט שכאשר יתבקשו לצייר שעון יציירו רק את חציו הימני וישמיטו את הספרות הגדולות מ6, או שיציירו את כל הספרות בצד הימני של השעון. הקושי בנגלקט לא נובע מבעיה חושית. הראיה של אנשים אלו היא בסדר, זה לא שהם עיוורים, זה עניין של הפניית קשב ומודעות.

אחד מהאנשים המפורסמים ביותר שלקו בתסמונת זו הוא הבמאי האיטלקי פדריקו פליני. פליני לקה בנגלקט בעקבות שבץ. אחרי השבץ לקה בנגלקט שמאלי. על פי מאמר שכתבו עליו רופאיו, אנה קנטליו וסרג’יו דלה סלה, פליני היה מודע לקשיים התפיסתיים והמוטוריים שלו. פליני היה גם מאייר, ומהאיורים והשירבוטים שלו ניתן גם לקבל תחושה על החוויה הלא פשוטה של התמודדות עם לקות זאת. אחת המטלות שבודקים אצל אנשים לאחר אירוע מוחי היא מטלת חציית קו. במטלה זאת הנבדק מתבקש לסמן את אמצע הקו. מטופלים הסובלים מהזנחת צד יתקשו להעריך נכון את מיקום אמצע הקו, וזה יופיע אצלם ימינה ממיקומו האמיתי. מהאיורים של מטלה זו אצל פליני רואים שהוא בבירור לא מוצא את קו האמצע. אך אפשר גם להרגיש את התסכול שלו. באחד השירבוטים הוא מצייר את הרופאה שלו, אנה עומדת גבוה מעליו על גרם מדרגות שמוביל לאמצע הקו. בשרבוטים אחרים הוא מצייר את עצמו כנופל לתהום.

מהי נגלקסיה?

נגלקסיה היא דיסלקסיית נגלקט. בדיסלקסיה זו קיים קושי להפנות קשב לצד (ברוב המקרים, השמאלי) של המילה. הקושי יכול להיות ספציפי למילים, ולא חייב לבוא יחד עם נגלקט כללי. דיסלקסיה זו באה לידי ביטוי באופן שונה בשפות שונות. עברית היא (כידוע) שפה הנכתבת מימין לשמאל. מכאן יוצא שסופן של המילים נמצא בצד שמאל. בנוסף, עברית היא שפה עם מורפולוגיה עשירה ומידע רב מועבר באמצעות המורפולוגיה. למשל: המין (ילד לעומת ילדה), המספר (ילד לעומת ילדים או ילדות) ועוד. הרבה מהמידע המורפולוגי נמצא בצד שמאל של המילה. מכאן, אנשים עם נגלקסיה יכולים לפספס הרבה מידע ולהבין טקסט באופן שגוי בגלל שלא קראו את האותיות השמאליות ביותר.

(למיטיבי לכת: ההפך גם נכון. באנגלית ובשפות אירופיות שנכתבות משמאל לימין, עצם הקריאה דורשת הפניית קשב לשמאל, אז דיסלקסיה זו תבוא פחות לידי ביטוי)

כיצד מטפלים?

טיפול בדיסלקסיה זו דורש להפנות את הקשב של הקורא לצד השמאלי של המילה. הדרך הכי פשוטה ויעילה היא לעקוב עם אצבע אחר הקריאה.

ליר (שם בדוי) היא ילדה בכיתה ד’ שלימדתי. ליר סבלה מדיסלקסית נגלקט (נגלקסיה) התפתחותית. בפגישה הראשונה שלי איתה העברתי לה מבדק קריאה בסיסי, כדי לראות כיצד היא קוראת. כשניתחתי את המבדק, ראיתי שהיא משמיטה את סופן של רבות מהמילים. השמטה כזאת יכולה לנבוע מהרבה בעיות שהמקור שלהן שונה. היא יכולה להיות תוצאה של חוסר קשב, של בעיה בפלט הדיבור (על כך בהמשך…) ועוד. כשניתחתי את דפוס הקריאה שלה, ראיתי שהטעויות היו כמעט אך ורק בצד שמאל של המילים. כמעט ולא היו טעויות אחרות. בשיעורים הבאים עבדתי איתה על קריאה עם מעקב. ליר לא רצתה לעקוב אחרי הטקסט עם האצבע, כי בעיניה קריאה עם האצבע היא “בשביל ילדים קטנים”. כדי שלא תרגיש ילדותית, החלטנו שהיא תשתמש בעט או עיפרון כדי לעקוב אחרי הקריאה.

לסיכום

נגלקט היא תופעה מרתקת, שפותחת לנו צוהר למורכבות של המוח האנושי. נגלקסיה היא דיסלקסיית נגלקט, שבה הקורא מתקשה להפנות קשב לצד השמאלי של המילים בטקסט. היא יכולה להופיע בפני עצמה (ללא נגלקט כללי), והטיפול בה יכול להיות פשוט (כאשר היא קיימת ללא דיסלקסיות\קשיים נוספים).

בכל תחום דעת חדש שלומדים, צריך להכיר עולם מושגים חדש. יש אנשים שנהנים מזה ויש אנשים שנרתעים מזה. אני אישית תמיד אהבתי את זה, או לפחות קיבלתי שזה חלק מהעניין. בכל מקרה, רציתי לכתוב על תחום המחקר שלי. המחקר שלי שייך לדיסציפלינת (תחום) הנוירופסיכולוגיה הקוגניטיבית. נוירופסיכולוגיה קוגניטבית היא תחום שנושק לפסיכולוגיה הקוגניטיבית. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת בתהליכי ההכרה\תודעה השונים כמו: למידה, תפיסה, קשב, זיכרון, שפה, קבלת החלטות ועוד. היא עוסקת בהגדרה ואיפיון של התהליכים האלה אצל אנשים בריאים. מה זה אומר? למשל בתחום הזיכרון, הפסיכולוגיה עונה על שאלות כמו “כמה מילים אדם יכול לזכור?”, “האם הוא זוכר יותר טוב את המילים מתחילת הרשימה או סוף הרשימה?” ועוד. זה יכול להישמע קצת כמו עיסוק בנושאים קטנוניים למי שלא עוסק בתחום, אבל ככה המדע מתקדם.

הנוירופסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת באותם תהליכי עיבוד מידע, רק שמושא המחקר שלה הוא אנשים עם לקויות שונות.

ההנחה היא שלקויות אלה נובעות משוני במבנה או בקישוריות במוח. לקויות אלה יכולות להיות מולדות או נרכשות. בפגיעה מולדת, האדם לא מצליח לרכוש מיומנות כלשהי. בפגיעה נרכשת אדם שכבר רכש מיומנות כלשהי מאבד אותה, בעקבות פגיעה מוחית כלשהי (חבלה או פגיעת ראש, אירוע מוחי או גידול). כל ליקוי עשוי להיות מולד או נרכש.

מהי דיסוציאציה כפולה?

נוירופסיכולוגים חוקרים אנשים שמתקשים ביכולת מסוימת. מזה ניתן כמובן ללמוד על הקושי של אותם אנשים, אך ניתן להסיק מהתפקוד הלקוי גם על התפקוד של המערכת הקוגניטיבית של אנשים ללא לקויות. איך? ובכן, בעזרת דיסוציאציות: אנחנו בודקים את ההצלחה של האדם בשתי מטלות. אם במטלה הראשונה אותו אדם לא הצליח, ובמטלה השניה הוא הצליח, נשער שהיכולות הנדרשות למטלות אלו אינן קשורות. בדיסוציאציה כפולה נבדוק את אותן מטלות גם אצל אדם לקוי אחר. אם האדם השני הצליח במטלה הראשונה ולא הצליח במטלה השניה, נוכל להסיק על דיסוציאציה כפולה. כלומר, היכולות שאותן בדקנו במטלות אינן תלויות זו בזו.

ואיך כל זה קשור ללקויות למידה?

מדיסוציאציות כפולות אנו לומדים שיכולת קוגניטיבית מסוימת אינה תלויה ביכולת קוגניטיבית אחרת. כלומר, כל אחת יכולה להיות תקינה או לקויה בפני עצמה, ולא חייבת לבוא עם לקות מסוימת אחרת.

מחקר שנערך בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב מצא דיסוציאציה בין הפרעות קשב ובין דיסלקסיות. עצם החלוקה של לקות קריאה לדיסלקסיות שונות גם היא מהווה דיסוציאיצה בין החלקים השונים של תהליך הקריאה.

מכך אנחנו יכולים ללמוד שצריך לאבחן כל מקרה לגופו. ילד עם הפרעת קשב לא בהכרח יתקשה בקריאה, וילד עם לקות תחבירית לא בהכרח יתקשה בשיום מילים. האבחנה המדויקת מורה לנו על הכיוון המתאים ביותר להוראה וטיפול באותו ילד. כאן עולה גם החשיבות של הכרת המערכת הקוגניטיבית התקינה על רכיביה השונים. אנחנו יכולים להניח בטעות שילד שלא מצליח בתחום אחד גם לא יכול להצליח בתחום אחר ובכך למנוע ממנו להתקדם בקצב שמתאים לו אישית בכל תחום.

לקות תחבירית היא לקות שפתית שלא מדברים עליה מספיק, וחבל. לקות תחבירית מאובחנת רק לעיתים רחוקות, אף שהיא יחסית נפוצה. הרבה מהילדים שיצא לי לפגוש הגיעו על רקע של קשיים אחרים. לרובם המוחלט הייתה גם לקות תחבירית אף שלא אובחנו כך קודם.

משפטים מורכבים תחבירית

כדי להבין משפטים, אנו צריכים להבין את התחביר שלהם. לאותן מילים בסדר שונה יש משמעות שונה. ילדים עם לקות תחבירית לא מסוגלים להבין משפטים שבהם סדר המילים שונה מהסדר הבסיסי. למשל אם נשווה את המשפטים:
(1) את הפיל הזה הילד הרטיב.
(2) הפיל הזה הרטיב את הילד.
המילים זהות בשני המשפטים, אך המשמעות שונה. לא מספיק לנו להבין את המילים שמרכיבות כל משפט. כדי להבין את המשפט, צריך גם להבין מה התפקיד של כל משתתף בסצינה המתוארת: האם הוא בתפקיד מבצע הפעולה (המרטיב) או בתפקיד מקבל הפעולה (המורטב). בעברית יש סדר מילים בסיסי של נושא (מבצע הפעולה), פועל ומושא (מקבל הפעולה). במשפטים עם תנועה תחבירית המילים זזות ממקומן הבסיסי ומשנות את סידרן. למי שלא עוסק בבלשנות זה יכול להישמע טיפה מוזר, למה לשנות את סדר המילים במשפט? אבל זה דבר די נפוץ. אם תנתחו משפטים שאתם קוראים ביומיום תגלו שהרבה בהם נגזרים מתנועה כזאת. גם בספרי ילדים מופיעים משפטים מהסוג הזה בתדירות גבוהה מאוד.

ילדים ללא לקות תחבירית לומדים להבין ולהפיק משפטים עם תנועה תחבירית בהדרגה עד שליטה כמעט מוחלטת בסביבות גיל 8. לילדים עם לקות תחבירית יש קושי להבין משפטים שיש בהם תנועה תחבירית. עיקר הקושי שלהם הוא במשפטים בהם יש תנועה חוצה, ובה הסדר של המשתתפים בסצינה שונה מסדר המילים הבסיסי: המושא מופיע לפני הנושא, והפועל מופיע בסוף (כמו במשפט (1)). לקות זו משפיעה על הבנה (הן בקריאה והן בשמיעה) והפקה (דיבור וכתיבה) של משפטים אלה. ילדים עם לקות תחבירית לא יצליחו להבין ולא יצליחו לכתוב או להגיד משפטים כאלה. יכול להיות שיהיה להם קושי בהבנת הנקרא, הבנת הוראות, בעיות מילוליות בחשבון ועוד. קשיים אלה יכולים להיות מפורשים בטעות כהפרעת קשב או בעיה אחרת.

איך מטפלים בלקות תחבירית?

הדרך לטפל בלקות תחבירית היא ללמד באופן ישיר את מה שילדים ללא לקות לומדים באופן עקיף. בטיפול נשענים על הידע הקיים של הילד על פעלים והתפקידים השונים שיש לפעולות שונות (ילד עם לקות תחבירית שאין לו בעיה בהבנת מבנה ארגומנטים יודע שכשמשתמשים בפועל “נישק” חייב להיות מישהו שמנשק ומישהו שמנשקים אותו). מנתחים משפטים שונים, תחילה משפטים ללא תנועה ומסמנים בהם את התפקידים השונים במשפט בצבעים שונים אך קבועים (מבצע הפעולה תמיד בצבע אדום, המושפע תמיד בצבע סגול וכו’). בהמשך מראים לילד משפטים מקבילים עם ובלי תנועה ומבקשים ממנו לחפש רמזים לתנועה ולסמן בהתאם.

לסיכום

לקות תחבירית היא לקות נפוצה יחסית, ולא מורכבת מדי לטיפול. טיפול בלקות זו יכול לשפר באופן משמעותי את התפקוד הלימודי ואת איכות החיים של הילד.

על לקויות למידה ועטלפים

תומאס נייג’ל כתב מאמר חשוב בפילוסופיה של התודעה שנקרא “איך זה להיות עטלף?“. במאמר הזה נייג’ל מדבר על התודעה האנושית. אנחנו בתור אנשים מסוגלים לדמיין איך זה להיות בעלי קרום בין פרקי הזרועות, ולהיות מסוגלים לעופף, או אפילו להיות תלויים באוויר עם הראש למטה, אבל אנחנו לא יכולים לחוות חוויות כאלה כמו שעטלף חווה אותם. במלים אחרות: מי שלא עטלף לא יכול לדעת איך זה מרגיש להיות עטלף בשביל עטלף; אני יכול רק לדעת איך זה להיות עטלף בערך מההסתכלות שלי כבנאדם.

מהבחינה הזו, אנשים וילדים עם ליקויי למידה הם קצת עטלפים. במהלך הלימודים האקדמיים למדתי המון על סוגים שונים של לקויות למידה: עצם זה שהם קיימים, שישנם לקויות למידה שונות ומגוונות, וכיצד לטפל וללמד ילדים להתגבר על הקשיים והלקויות השונות. אבל עדיין, בכל פעם שאני נתקל בילד או ילדה עם ליקוי אני מופתע מחדש. יש הבדל בין להכיר באופן תיאורטי את התחום לבין לחוות את איך זה מרגיש. האמת, הטעויות שילדים לקויים עושים גם באות במדרג: הן בין משהו שנראה כטעות סבירה והגיונית לאדם ללא לקויות למידה לבין משהו שלא ברור כלל (“איך אפשר לטעות בצורה שכזו?!”).

בפעם הראשונה שנתקלתי בילדה עם דיסלקסיית נגלקט התפתחותית לא האמנתי. הייתי צריך לבדוק שוב כדי לוודא שמה שאני חושב הוא אכן כך. לא פשוט להבין “מה הבעיה?… האותיות כתובות שם בסוף המילה, למה היא לא קוראת אותם?”

אני חושב שממש חיוני שהורים ומורים יכירו לעומק את הקשיים והלקויות של הילדים שלהם\הילדים שהם מלמדים. יכירו אותם ויכירו בהם. כי אומנם אני לא יכול לחוות איך זה מרגיש להיות ילדה עם דיסלקסיית נגלקט, או ילד עם לקות תחבירית, אבל יש חוויות שילדים עם לקויות למידה חווים שאינן זרות לאף אדם. אני כן יודע איך זה מרגיש לחוות תסכול, או להתמודד עם קושי גדול. מי שמודע לקושי, ידאג להפחית למינימום תסכולים מיותרים, שנובעים מהתייחסות לכל הילדים לפי אותו השטנץ. חשוב לדעת ולהיות רגיש לניואנסים של הלקויות כי הרבה מהן סמויות מהעין.

הקווליה של קריאה אצל ילד שהאותיות “קופצות” לו בין מילים היא משהו שמי שלא חש לא יבין. כמו חוש הסונאר של העטלפים.